1כל קלא דבתר קול שלאחר נשואין לא חיישינן אין אנו חוששים, שאם יצא קול על אשה לאחר נישואיה, שהיה צד פסול או איסור בה — אין חוששים לו! ומשיבים: יש בכך חידוש, שכן מהו דתימא שתאמר: הואיל ואתאי לבי דינא ושרינן ובאה לבית דין והתרנו אותה שהיה צורך לדון בה כדי להתירה, אם כן אין היתרה ברור כל כך, ונאמר כי כקלא דקמי כקול שלפני נשואין דמי ותיתסר ייחשב, ותיאסר, על כן קא משמע לן השמיע לנו שגם במקרה זה, כיון שנישאה — נישאה, ואין חוששים לקול.2א שנינו במשנה, שאם ניסת על פי בית דין תצא, אבל אינה חייבת להביא קרבן חטאת. על זה אמר זעירי: ליתא דמתניתין מדתני בי מדרשא אין למשנתנו, דחויה היא משנתנו, ממה ששנו בבית המדרש, שההלכה היא כפי הברייתא ששנו בבית המדרש. דתני בי מדרשא ששנו בבית המדרש: הורו בית דין ששקעה חמה ביציאת השבת, ומותר לעשות מלאכה, ולבסוף זרחה — אין זו נחשבת כהוראה שהאשמה בה תלויה בבית דין, אלא כטעות ואין בית הדין צריך להביא קרבן על שגגת הציבור, אלא כל יחיד ויחיד נחשב כשוגג. ואף כאן, למרות שנישאה האשה בהוראת בית דין אין זו הוראה בלתי נכונה אלא טעות בעובדות, ובכגון זה נחשב לשגגה שיחיד מביא עליה קרבן.3ורב נחמן אמר: מה שהתירה בית הדין, הוראה היא.4אמר רב נחמן: תדע שהוראה היא בענין הנישואין, שהרי בכל דיני התורה כולה עד אחד לא מהימן נאמן והכא מהימן וכאן נאמן, מאי טעמא מה הטעם? — לאו האם לא משום שהוראה היא, ולא על העד סמכו, אלא בית הדין הם שהורו והתירו. ומצד שני אמר רבא: תדע שטעות הוא, שאילו הורו בית דין בחלב ובדם להיתירא להיתר, והדר חזו טעמא לאיסורא וחזרו וראו טעם לאיסור ואסרו, כי הדרי ואמרי להיתירא לא משגחינן להו כאשר הם חוזרים ואומרים להיתר אין אנחנו משגיחים בהם, שאם לא מצאו הוכחה מכרעת אלא רק נימוק חדש — אין סומכים על נימוק כזה לבטל הוראה לאיסור,5ואילו בענין נישואין, היכא דאתא היכן, כאשר בא עד אחד — שרינא מתירים אנו, אתו תרי באו שנים ומעידים שהוא חי — אסרנא אוסרים אנו אותה, כי הדר אתא כאשר חוזר ובא עד אחרינא אחר ומעיד שמת האיש — שרינן מתירים אנו אותה. מאי טעמא מה הטעם, לאו האם לא משום שטעות הוא, שאין בית דין מתירים ואוסרים כאן על פי סברתם, אלא על פי הידיעות שבידיהם שנמסרות על ידי העדים, ולכן יש לראות זאת כטעות בעובדות של בית הדין, ולא כהוראה בלתי נכונה.6ואף ר' אליעזר סבר שטעות הוא, דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' אליעזר אומר: אשה שנישאת על פי בית דין והתברר שבעלה חי עדיין — יקוב הדין את ההר, כלומר, נמצה את הדבר עד סופו, וכיון שהיתה זו טעות, בטלה ההוראה ותביא חטאת שמינה. אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה שטעות הוא — משום הכי כך מתיא מביאה קרבן, אלא אי אמרת אם אומר אתה שהוראה היא, אמאי מתיא מדוע מביאה קרבן? הלא בית דין הוא שצריך להביא קרבן על שגגתו!7ומקשים: ודלמא קסבר ושמא סבור ר' אליעזר כי יחיד שעשה מעשה שלא כדין בהוראת בית דין גם הוא חייב להביא קרבן, ולכן ר' אליעזר מחייב את האשה בקרבן, אף שעשתה בהוראת בית הדין?! ודוחים: אם כן, שכך סבור ר' אליעזר בכלל, מה "יקוב הדין את ההר" יש כאן במיוחד, די היה לו לומר שצריכה להביא קרבן. אלא ודאי בכלל סבור הוא שאין יחיד מביא קרבן כאשר עבר בשגגה על הוראת בית דין, אבל כאן, כיון שטעות היתה — יביא קרבן.8ב שנינו במשנה שאם הורוה בית דין להנשא והלכה וקלקלה — חייבת בקרבן. ושואלים: מאי מה פירוש "קלקלה"? ר' אליעזר אומר: זינתה, כלומר, נבעלה לאדם שלא לשם נישואין. ר' יוחנן אמר: שנישאה בנישואין אסורים, כגון: אלמנה שנישאה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.9ומסבירים: מאן דאמר מי שאומר זינתה — כל שכן שאלמנה לכהן גדול חייבת להביא קרבן, שכן עשתה מעשה האסור מן התורה. אבל מאן דאמר מי שאומר שמשנתנו עוסקת באלמנה לכהן גדול, דווקא במקרה זה חייבת בקרבן, אבל אם זינתה — לא. מאי טעמא מה הטעם — כי אמרה: אתון אתם הוא דשויתין שעשיתם אותי פנויה, ואף שאין הדבר נאה, מותר לי כפנויה לחיות עם כל מי שארצה.10ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של ר' יוחנן: הורוה בית דין להנשא והלכה וקלקלה, כגון: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט — חייבת בקרבן על כל ביאה וביאה, שכל ביאה היתה מעשה עבירה נפרד, אלו דברי ר' אלעזר,11וחכמים אומרים: מביאה קרבן אחד על הכל, שהרי השגגה והעלם הדבר שהיה כאן אחד הוא. ומודים חכמים לר' אלעזר שאם נשאת אשת איש בטעות למשל לחמשה בני אדם — שחייבת בקרבן על כל אחד ואחד, הואיל וגופין מוחלקין ועל כל איש ואיש "גוף" חייבת בקרבן מיוחד.12ג משנה האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, ובאו ואמרו לה: מת בעליך ואחר כך מת בנך, וכיון שבזמן מות בעלה היה לה בן, הרי שלא נזקקה לייבום, והלכה ונשאת לאדם אחר, ואחר כך אמרו לה: חילוף היו הדברים, כלומר, שמת הבן תחילה ואחר כך הבעל, והיתה זקוקה לייבום, ונמצאת עתה שהיא יבמה שנישאה לחוץ, ללא חליצה — תצא מבעלה, והולד ראשון שנולד לפני השמועה, ואחרון שנולד לאחר השמועה — ממזר.13ולהיפך, אם אמרו לה: מת בנך ואחר כך מת בעליך ומשום כך נתייבמה, ואחר כך אמרו לה: חילוף היו הדברים, ונמצא שנישאה לאחי בעלה שלא במקום ייבום — תצא מבעלה, והולד ראשון ואחרון ממזר. אמרו לה: מת בעליך וניסת נישאה, ואחר כך אמרו לה: קיים חי היה באותה שעה שנישאה ומת אחר כך — תצא מבעלה השני, והולד ראשון שנולד בשעה שהיה בעלה חי — ממזר, ואחרון שנולד לאחר מיתת הבעל הראשון — אינו ממזר.14אמרו לה: מת בעליך, ונתקדשה. ואחר כך בא בעלה — מותרת לחזור לו שאינה נאסרת על בעלה משום קידושין בלבד. אף על פי שנתן לה אחרון גט — לא פסלה על ידי כך אפילו מן הכהונה, שהרי התברר שלא היתה כלל אשתו ולא תפסו בה קידושיו, ואין גט פוסל באשתו של אדם זר. את זו דרש ר' אלעזר בן מתיא: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" ויקרא כא, ז, ולא זו שנתגרשה מאיש שאינו אישה, והרי השני איננו אישה.15ד גמרא לגבי הקטע הראשון במשנה שואלים: מאי מה פירוש "ראשון", ומאי ומה פירוש "אחרון" שנאמרו כאן? אילימא אם תאמר כי ראשון הוא זה שנולד לפני השמועה שלא כך היו הדברים, ואחרון לאחר שמועה — ליתני שישנה סתם: הולד ממזר, שהרי אין הבדל בין הדינים!16ומסבירים: משום דקבעי למיתני סיפא שרצה לשנות בסוף אמרו לה מת בעלך ונשאת, ואחר כך אמרו לה קיים היה ומת, הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר — תנא נמי רישא שנה גם כן בתחילה ראשון ואחרון ממזר, אף שבמקרים אלה אין הבדל אם היה זה לפני השמועה או אחריה.17ה תנו רבנן שנו חכמים: משנתנו זו דברי ר' עקיבא היא, שהיה אומר: אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ולפיכך הוולד מיבמה שנישאה לחוץ ועברה על לאו — ממזר. אבל חכמים אומרים: אין ממזר מיבמה. ושואלים: ולימא ושיאמר בדברי חכמים בצורה כוללת: אין ממזר מחייבי לאוין!18ומשיבים: האי תנא הך תנא תנא זה המובא בשם חכמים, הוא התנא האחר שאמר בשם ר' עקיבא, שאמר כך: וולד הנולד מחייבי לאוין של שאר, כלומר, מתוך קירבת משפחה — הוי הריהו ממזר ממזר, והנולד מחייבי לאוין גרידי סתם, כלומר, מחיוב לאו שאיננו תלוי בקירבת משפחה, כגון האיסור ביבמה של "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" — לא הוי אינו ממזר. אמר רב יהודה19אמר רב: מנין שאין קדושין של איש זר תופסין ביבמה — שנאמר: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" דברים כה, ה, וכוונתו: לא תהא בה הויה לזר, כלומר, אין איש זר יכול לשאת אותה, שאין תפיסה של קידושין "הויה" בה.20ושמואל אמר: בעניותינו בעניות דעתנו, מכיון שאין אנו יודעים בבירור מה משמעות הכתוב, לכך צריכה גט. ומסבירים: מספקא ליה מסופק לו לשמואל האי הכתוב הזה "לא תהיה אשת המת החוצה ", אי אם לאיסור לאו הוא דאתא שבא, לומר שאסור שתהיה לזר, אבל קידושיו תופסים בה, כשאר חייבי לאווין, אי או לומר שלא תפסי תופסים בה קדושין הוא דאתא שבא, שאין בה הויה לזר.21אמר ליה לו רב מרי בר רחל לרב אשי, הכי כך אמר אמימר: הלכה כוותיה כשיטתו של שמואל. אמר רב אשי: השתא עכשיו שאמר אמימר כי הלכתא כוותיה הלכה כשיטתו של שמואל שהמקדש יבמה לפני חליצה צריך לתת לה גט, אם היה יבמה של זו שנישאה לשוק על פי עדות עד אחד או שנים שאמרו שמת בעלה ואחר כך מת בנה, כהן — חולץ לה היבם, שהרי בין כה וכה היא אסורה לו לאחר שיתן לה המקדש גט ושריא ליה ומותרת לו, לאיש שנתקדשה לו.22ותוהים: אם כן, נמצא כי איתגורי איתגר היא מרויחה בזה שנתקדשה באיסור, אם כן מצינו חוטא נשכר! אלא צריך לתקן ולומר, אם היה יבמה ישראל נותן לה שני זה שקידשה לאשה גט, והותרה לו ליבם, שהרי גם אם היא גרושה מותרת לישראל.23אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: יבמה, קדושין — אין בה, נשואין — יש בה. ותוהים: אי אם קדושין אין בה — נשואין נמי גם כן אין בה, שהרי כיצד יתפסו בה נישואין אם לא תפסו קידושין שהם קלים מהם! אימא אמור ותקן כך: קדושין ונשואין אין בה.24ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר: מאי מה פירוש "נשואין יש בה" — בזנות. כלומר, אם נישאה ממש, אף שהקידושין לא תפסו בה לדעת רב, מכל מקום כיון שבא עליה זר נשתנה דינה ונאסרה על היבם. כדברי רב רב המנונא, שאמר רב המנונא: שומרת יבם שזינתה — אסורה ליבמה.25ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: לעולם כדאמרן מעיקרא כפי שאמרנו מתחילה קדושין אין בה, נשואין יש בה. והכוונה לא שהנישואין תופסים בה ממש, אלא שצריך לתת לה גט, משום דמיחלפא שהיא מוחלפת באשה שהלך בעלה למדינת הים, ולכן תיקנו שיצטרך לתת לה גט, כדי שלא יבואו להתיר גם באשה ששמעה שמת בעלה במדינת הים והלכה ונישאה לאחר, שתיקנו שתצטרך גט כשבא בעלה.26אמר ר' ינאי: בחבורה של החכמים שעסקו בנושא זה, נמנו וגמרו: אין קדושין תופסין ביבמה. אמר ליה לו ר' יוחנן: רבי, לא משנתנו היא זו שאין קידושין תופסים בה? דתנן שכן שנינו במשנה, האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר" או "לאחר שתתגיירי" או "לאחר שאשתחרר מעבדותי", "לאחר שתשתחררי את" ,"לאחר שימות בעליך", "לאחר שתמות אחותיך שאני נשוי לה", או "לאחר שיחלוץ ליך יבמיך" — אינה מקודשת, שהוא כקונה קניין בדבר שלא בא לעולם, כי בשעת הקידושין אין קידושין אלה יכולים לחול. ומכאן אנו למדים שקידושין אינם תופסים ביבמה כלל עד שתחלוץ. אמר ליה לו ר' ינאי: אי לאו דדלאי לך חספא, מי משכחת מרגניתא תותיה אם לא שהעליתי לך חרס, האם היית מוצא את המרגלית תחתיו? כלומר, כיון שאמרתי לך את ההלכה, הצלחת אתה למצוא ראיה יפה זו ממשנתנו.27אמר ליה לו לאחר זמן ריש לקיש לר' יוחנן: אי לאו דקלסך גברא רבה אם לא ששיבח אותך אדם גדול כר' ינאי הוה אמינא לך אנא הייתי אומר לך אני ודוחה את ראייתך, כך: מתניתין משנתנו זו כדעת ר' עקיבא היא, שאמר שאין קידושין תופסים בחייבי לאוין, ולכן אין הקידושין תופסים ביבמה. אבל לדעת חכמים קידושין תופסים בה כשאר חייבי לאוין.28ושואלים: ואי ואם דעת ר' עקיבא היא, יש להקשות הלא כי כאשר אמר לה "לאחר שיחלוץ ליך יבמיך" — ליתפסי שיתפסו בה קידושי? דהא שמעינן ליה שהרי שמענו אותו את ר' עקיבא שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. כלומר, שיש דין קניין גם בדבר שעדיין אינו קיים במציאות. ואם כן, אף שכעת אין הקידושין תופסים בה, מכל מקום לאחר שיחלצו לה יתפסו בה! וראיה שזו דעת ר' עקיבא — דתנן שכן שנינו במשנה:
